<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ד'</h1>
<h2>דף יא:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"ב] ת"ר הלוקח שדה בשם חברו אין כופין אותו למכור ואי אמר לו על מנת כן כופין אותו למכור. ואמרינן מאי קאמר, ה"ק הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין ריש גלותא למכור, וריש גלותא לאו דוקא. ואמרינן עלה מכלל דמקנה קני לה אידך לימא להוי פליגא אדבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה החטים לבעל המעות. ומשני אי משום הא לא קשיא כגון דאודעינהו לסהדי ואודעיה לדידיה. מהכא שמעינן שאם ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה בקש ללוי שיחייב עצמו מהם בקנין ובשטר על שם שמעון ושייר לעצמו שיבא השטר לידו של ראובן, וכשתובעו ראובן ללוי בזמנו השיבו כבר נתחייבתי לשמעון במצותך ואיני פורע לך כלום, וראובן השיב לא עשיתי הדבר כי אם דרך אמנה שאני האמנתי בו שיודה לי האמת שממוני הוא ולא שלו ועליך שקבלת ממני ממוני מוטל לפורעני. והאי ענינא מסתברא דדינא הכי הוא לפי סוגיאת הלכה זו, הודיע לדידיה ולסהדי בשעת ההלואה דלפיכך כתיב בשטרא על שמיה דשמעון [שלצורך] דבר שבלבו הוא עושה, כגון לכסויי מעינא שלא להשביע את עצמו, היכא דשמעון שתיק ולא מערער במידי פשיטא דהדין עם ראובן, דהא אודעינהו דלא זכי ליה מידי לשמעון ובחזקת ראובן עומד הממון, שהרי הוא הוציאו והלוהו, ואף שמערער שמעון [אם] אודעיניה לדידיה ולסהדי פשיטא נמי דההוא חוב דראובן הוא ולדידיה גמר לוי ושעבד נפשיה, ואפילו לדעת בני מערבא. והיכא דלא אודעינהו לא לדידיה ולא לסהדי אלא שעושה ענינו בסתם ושייר שיבא השטר ליד ראובן, היכא דשמעון שתיק [ולא] מערער כיון דלית הלכתא כבני מערבא אלא כר' יוחנן דגובה ראובן חובו ולדידיה שהלוהו משתעבד כיון דאידך שתיק ולא מערער. אלא אי איכא לספוקי היכא דלא אודעינהו ועושה דבריו בסתם ומערער שמעון ואומר דלדידיה הוא ואע"פ שלא היתה ההלואה מממונו, מפני שטוען שראובן עשה ענינו כמזכה לו אותו ממון, דכיון שצוהו ללוי לכתוב החוב על שמו ולשעבד עצמו ונכסיו בקנין לשמעון ולפרוע לו ממון זה לזמן קבוע, הילכך ה"ל כנותן ממון לחברו ואומר לו תנהו לפלוני, דכל האומר תנו כאומר זכו דמי [גיטין י"א ע"ב], וקנה שמעון אותו ממון. ואע"ג דמההיא סוגיא דהגוזל משמע מקנא קני אע"ג דלא אודעינהו לדידיה ולסהדי, דהא לא איתוקמא סברא דבני מערבא, מ"מ י"ל דלא מיירי הכא כשמערער זה שנכתב על שמו, אבל היכא דמערער בהא לא מיירי, ואולי יהיה הדין כסברא זו דקני שמעון אחר שמערער ולא אודעינהו, או דילמא כלך לאידך גיסא דאפילו מערער שמעון כיון דמודי לראובן דממונא דיליה הוא אלא שרוצה לערער בו מפני שנדמה בעיניו כמו שזכה אותו לו ראובן, בודאי זה אינו כלום, דכיון דאמר כתבו ותנו לו השטר הרי זה גלה דעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה על שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר על שם שמעון והיה מדרך אמנה שסמך עליו ולא זכהו כלום לשמעון, ונעמיד הממון בחזקת זה שנתנו ושהיה שלו, כיון שהוא אינו בא עליו אלא בטענה שבאותה שעה זכה בו מחמת דבריו, ומהימן ראובן דלא זכה בו. ולא מבעיא לסברא דרבינו אבן מיגש ז"ל והר"ם תלמידו ז"ל שנאמן לומר שטר מכר היה לי ואבד, שיש להאמינו בכל טענותיו משום מגו, שאף לדברי שאר המורים החולקים עליהם כיון דמודה שמעון שלא היה מממונו אין זה לשון זכייה ופורע לראובן שהלוהו. וכסברא בתרא מסתברא. ואף הרמב"ן נשאל ממני בזה והשיב [סימן נ"ז] שנ"ל שהדין עם ראובן, דכל כה"ג לא הוי הודאה דמעות דשמעון הוו אלא לפנחיא בעלמא כתב הכי.
